• לתגובות
• הדפס
• שלח לחבר
  
• שתף בטוויטר
• 
  שתף בפייסבוק
• שתף

• הוסף לרשימת קריאה
  

היו אלה רגעים שאיש מהצופים לא ישכח, שלא לדבר על מי שלקח בהם חלק. “הנסיבות היו חריגות”, סיפר לאחרונה הנהג ההודי נריין קרתיקיאן ל”רויטרס”, “לא ידענו מזה טרם המירוץ. כולם התחילו את הקפת החימום. היה מוזר לראות אותם עוזבים את המסלול בסיומה”.

זה היה שיאו של סופ”ש סוער ביוני 2005, שהחל בתאונה שעבר רלף שומאכר במקצה אימונים באינדיאנפוליס אחרי תקר בצמיג. חברת מישלן, שסיפקה את הצמיגים לקבוצתו טויוטה ולשש קבוצות נוספות, החליטה כי אינה יכולה לערוב לבטיחותם במסלול הזה. סדרת דיונים, שכללו הצעות כהבאת צמיגים אחרים או שינוי אחת מהפניות במסלול, מקור הבעיה, הסתיימה ללא כלום. בהמלצת מישלן, נמנעו 14 מכוניותיה מלהתחרות.

במירוץ נותרו רק שש המכוניות עם צמיגי ברידג’סטון ­ פרארי החזקה לצד ג’ורדן ומינארדי החלשות. מיכאל שומאכר ניצח בקלות באירוע מביך והתקרב לפרננדו אלונסו, מוליך דרוג הנהגים, שלא התחרה. קרתיקיאן היה להודי הראשון שצובר נקודות בפורמולה 1. כל זה לא עניין את הקהל האמריקאי, שקרא בוז וזרק בקבוקים. “בדיוק התחלנו ליצור תדמית נהדרת לפורמולה 1 באמריקה”, הצהיר ראש הסבב ברני אקלסטון, “והכל נהרס”.

לחדשות ועדכונים נוספים הצטרפו לעמוד הפייסבוק של “ספורט הארץ”

הדעות לגבי השפעות האסון התדמיתי חלוקות. בוב ורשה, שדר הערוץ המוטורי “ספיד”, לא מתרגש. “אני קורא לזה תאוריית תאונת הרכבת”, אמר ל-CNN, “ככל שהזמן עובר, אנשים מתגברים על ההלם. זה היה מסוג האירועים שאנשים רוצים לומר ‘כן, הייתי שם'”. אחרים רואים בכך את היום בו התנתקה ארה”ב מפורמולה 1. שנתיים אחר כך, שוב נעלם הגראנד פרי האמריקאי מלוח המירוצים.

אחרי שמונה מירוצים בין 2000 ל-2007, שבה אינדיאנפוליס לסטטיסטיקה. בחלק משנות החמישים, היווה אינדי 500 המפורסם חלק מלוח המירוצים של פורמולה 1, גם אם רוב הנהגים הבכירים נעדרו ממנו. ב-1959 נוסד גראנד פרי אמריקאי אמיתי, שנערך בסברינג וכעבור שנה בריברסייד. ווטקינס גלן היה ביתו ב-19 השנים הבאות, עד שנקלע לחובות. מירוצים שהתקיימו באמריקה במקביל אליו או אחריו ­ בלונג ביץ’, בדטרויט, בדאלאס, במגרש החנייה של מלון “סיזרס פאלאס” בלאס וגאס ­ לא התקרבו לפופולריות העצומה של ווטקינס גלן, שמשך כ-200 אלף איש בשנה. אחרי שלמירוץ בפיניקס ב-1991 הגיעו פחות מ-20,000 צופים, נפרד פורמולה 1 מארה”ב.

החזרה לאינדיאנפוליס במילניום ­ עם מסלול שהשתמש בחלק קטן מהמסלול האובאלי המפורסם ­ היתה מבטיחה. למירוץ הראשון הגיעו כ-225 אלף צופים, שיא פורמולה 1. בשנים הבאות ירדה הכמות לכ-125 אלף. כשהוחלט על הפסקת המירוץ ביכה טוני ג’ורג’, יו”ר חברת IMS, שהמסלול בבעלותה, את הקשיים בהם נתקל לאורך השנים ­ כמו קיום מירוץ מעט אחרי פיגועי 11 בספטמבר ושינויי תאריכים. “אחד האתגרים במשיכת אוהדים הוא יצירת מודעות לפורמולה 1 בדרך עקבית וכלל-לאומית”, אמר.

באופן טבעי, הקהל האמריקאי מחובר יותר לסבבים מקומיים, כמו נאסקאר ואינדיקאר, הכוללים מירוצים רבים במסלולים אובאליים מהירים ומלאי עקיפות ואקשן. דמות עמה יוכל להזדהות הוא יתקשה למצוא בפורמולה 1. בעבר כיכבו בסבב נהגים כמו אדי צ’יבר ומריו אנדרטי, אלוף 1978. סקוט ספיד (2006‑2007) הוא האמריקאי היחיד שנהג בסבב ב-19 השנים האחרונות. קבוצת מירוצים אמריקאית שכבר התקבלה לסבב התפרקה בטרם התחרתה. “העתיד תלוי בהכרה בכך שארה”ב קצת שונה”, אומר ג’ורג’.

נדמה שהדברים הופנמו. בטקסס נשמעו ביקורות על השקעת כספי מסים ­ 25 מיליון דולר בשנה דמי אירוח ­ אבל המסלול שיארח הערב את הגראנד פרי האמריקאי המחודש, בעיר אוסטין, הוא הראשון שנבנה במיוחד למען פורמולה 1 מאז ווטקינס גלן. “עשו זאת נכון”, קובע אנדרטי, “רוב הבעיה היא שלסבב מעולם לא היה בית אמיתי בארה”ב ומתקן כזה”.

בקרוב יהיו אלה בתים. לאחרונה אמנם הוכרז על דחייה בשנה, אבל ב-2014 אמור להצטרף לסבב מירוץ אמריקאי שני, בניו ג’רזי. ביוני ביקרו שם אלוף העולם סבסטיאן פטל ונהג העבר דייויד קולת’הארד למטרות קידום, שכללו הסעת עיתונאים במסלול הרחובות. “האם ארה”ב יכולה לתמוך בשני מירוצים? אני סבור שכן”, אומר אנדרטי, “מבחינת יוקרה, ארה”ב צריכה לארח פורמולה 1, ואני חושב שגם בפורמולה 1 יודעים שהם זקוקים לארה”ב”.

בשנים האחרונות מתרכזים בסבב בכיבוש המזרח: ­ מלזיה, סין, סינגפור, דרום קוריאה, הודו, בחריין ואבו דאבי, ­ אך השוק האמריקאי גדול מכדי להתעלם ממנו עבור יצרניות כמו מרצדס ופרארי, ובשביל ספונסריות. “מספיק להסתובב אתי ברחבת הטיפולים ולראות את שמות הספונסרים על המכוניות, במוסכים ועל החולצות”, אומר מרטין וויטמארש, ראש קבוצת מקלארן, “אני מניח ש-98% מהם יקבעו את אמריקה בין שלושת השווקים העיקריים שלהם”.

הדרך ללב האמריקאי, מאמין וויטמארש, עוברת בשינויים שחלו בסבב ובעזרים שונים שהגבירו את כמות העקיפות. “לפנינו עבודה קשה יותר מבכל שוק בו עבדנו. יש בארה”ב בסיס אוהדים טבעי, אבל לקחנו את זה בקלות רבה מדי. ספורט באמריקה מתרכז בבידור ואנו לא עשינו זאת. בשנים האחרונות הסבב צפוי פחות והרבה יותר מבדר. המוצר שלנו שונה מנאסקאר, אבל אמור להיות מסוגל לכבוש את אמריקה. אנו זקוקים לצפון אמריקה יותר משהיא זקוקה לנו, ולכן עלינו להיות מוכנים לעבוד לשם זה. ייקחו כמה שנים עד שזה יתפוס”.

השאלה אם לאוסטין ולניו ג’רזי יש שנים. שני המירוצים קיבלו חוזה לעשור, אבל הכנסות נמוכות עלולות למוטטם. באוסטין מעריכים שכ-120 אלף איש ­ 30%, מהם מחוץ לארה”ב, כמו מקסיקו ­ ימלאו את היציעים והמסלול זכה למחמאות. ועדיין, לא כולם משוכנעים שזה יספיק. “מירוצי כביש אינם ספורט אמריקאי, מירוצים אובאליים כן”, מתעקש אדי גאסג’, שמסלול שבבעלותו בטקסס מארח מירוצי נאסקאר, “זה כמו כדורגל, הוא לא הצליח כאן כי זה לא המשחק שלנו. פורמולה 1 אינו ספורט אמריקאי וזה לא עומד להשתנות”.