ועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול את הצעת החוק של חברת הכנסת איילת שקד, שמטרתה “לצמצם את מעורבותן של ישויות זרות בדמוקרטיה הישראלית”. הצעה זו מבקשת למסות ארגוני זכויות אדם בשיעור של 45 אחוזים. הצעה זו היא גלגול של הצעות-חוק קודמות שביקשו במפורש, כעולה מדברי ההסבר שלהן, להגביל את מימונם של ארגוני זכויות-האדם הפועלים בישראל. ההצעה הנוכחית אמיצה פחות ומסווה את מניעיה האמיתיים מאחורי מושג הריבונות, מבלי להזכיר את הביטוי השנוי במחלוקת (למרבה הצער) “זכויות-אדם”. אלא שאין דמוקרטיה ריבונית ללא זכויות-אדם.

יורי גנקין דווקא חושב שיש היגיון בחוק העמותות

הצעות-החוק הקודמות לא קודמו בכנסת בשל התנגדויות נחרצות של הקהילה הבינלאומית, עקב הפגיעה החמורה בזכות ההתאגדות ובחופש הביטוי. כפי שעולה מהחלטת ועדת השרים לחקיקה, פעם נוספת מעדיפה ישראל להרחיק את עצמה מחיק המדינות הליברליות ולהתקרב אל מדינות כמו רוסיה, אתיופיה, בחריין ובנגלדש (רשימה בלתי ממצה), המגבילות את חופש הביטוי ואת חופש ההתאגדות. כמו בהצעת החוק הנוכחית, גם בחוק הרוסי ישנה התייחסות לארגוני זכויות-אדם כמפריעים לפעילות השלטון, המתבטאת בשלילת פטור ממס המוענק לארגונים אחרים. גם החוק האנגלי מגביל ארגונים שמקבלים מימון זר מלעסוק בפעילות פוליטית. אלא שפעילות למען הגנה על זכויות-אדם, שעשויה לעיתים להיחשב כפעילות פוליטית, מותרת באנגליה מכיוון שמטרותיה עולות בקנה אחד עם מטרות המדינה. באנגליה, הגנה על זכויות-אדם נתפסת כמחזקת את השלטון ולא כמחלישה אותו.

ארגוני זכויות אדם הם ארגונים ללא כוונת רווח. מיסוי של תרומות לארגונים כאלה יפגע בהם קשות בשתי דרכים עיקריות. האחת היא עצם המיסוי: העמותה תיאלץ לשלם למדינה קרוב למחצית מתקציבה שמקורו בתורמים זרים. עבור עמותות שכל הכנסתן היא מתרומות, מדובר במכה אנושה. אולם המכה הקשה יותר תבוא לידי ביטוי בסירוב של תורמים זרים לממן את פעילויות הארגונים, שכן מחצית מהמימון תועבר למדינה ולא לפעילות למען זכויות-אדם שלשמה הם תרמו.

להיפטר מעלה התאנה

שימת הפעולות האסורות המנויות בהצעה חושפת בעיה חמורה נוספת: ניתן למצוא בה בערבוביה פעולות חוקיות הנחוצות בדמוקרטיה, כגון העברת ביקורת על מדיניות השלטון, לצד פעולות בלתי-חוקיות כגון הסתה לגזענות ותמיכה בארגון טרור. טשטוש זה נועד לצבוע את פעולות הביקורת החוקיות באור שלילי, ולסמן אותן בעיני הציבור כבלתי לגיטימיות. מדינת ישראל וודאי תשמח להתפאר בכך שהיא לא היחידה שמגבילה פעילות למען זכויות-אדם. באתיופיה החוק מגביל ארגוני זכויות-אדם העוסקים בפעילויות ספציפיות ובאוכלוסיות ספציפיות (למשל, פעילות למען נשים, ילדים ואנשים עם מוגבלויות) בהתאם להחלטת השלטון. לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב: הסתופפותה של ישראל בצד מדינות אנטי-ליברליות אלה, מעידה שהיא מוציאה עצמה מחברת המדינות הליברליות, ביניהן אנגליה, ארה”ב וקנדה.

הארגונים אותם רוצה חברת-הכנסת איילת שקד לחסל באמצעות גזירות כלכליות נקראים בשיח זכויות האדם “מגני זכויות-אדם”. ארגונים אלה דואגים שישראל תמלא את חובותיה תחת אמנות שונות, להגן, לקדם ולממש זכויות-אדם. לא זו אף זו, ארגונים אלה דואגים ליישום חוקי-היסוד שמדינת ישראל עצמה כוננה. על ישראל להתהדר בהם (והיא לעתים עושה כן בבחינת עלה התאנה המסתיר מציאות מכוערת במיוחד). חיסולם הוא בבחינת כיבוי נשמת אפה הדמוקרטית. 

כנסת ישראל וראש הממשלה עומדים כעת בפני צומת דרכים ביחס לאופיה הדמוקרטי של ישראל: האם היא תעלה על הדרך ההרסנית המובילה לרוסיה ואתיופיה או תבחר במסלול לכיוון אנגליה וקנדה. אנו קוראים לכנסת ישראל להגן על מדינת ישראל מפני התדרדרות נוספת, להתנגד לאישור הצעת החוק, ולחסום מגמות אנטי-דמוקרטיות בחקיקה.

מיכל זיו וליאב פלשקר הם עמיתי מחקר בקתדרה לזכויות-אדם ע”ש אמיל זולא, וסטודנטים למשפטים בבית הספר למשפטים ע”ש חיים שטריקס במסלול האקדמי המכללה למנהל

יורי גנקין דווקא חושב שיש היגיון בחוק העמותות